כל הכבוד על ההצלחות

השבוע ילדיי ישבו ותרגלו איתי במתמטיקה.

הדפסתי להם דף עם תרגילים, וברגע שהם סיימו לפתור, עברתי ובדקתי את הפתרונות.

על כל טעות שעשו, ביקשתי מהם לפתור שוב את התרגיל, והאמת שהייתי די קשוחה איתם.

ולרגע.. זה החזיר אותי אחורה לילדותי שלי.. ילדה לחוצה פחד מהלימודים... כל הזמן לומדת... משקיעה בלימודים כאילו מדובר בחיים ובמוות...

ונכון... הגעתי להישגים מרשימים ביותר...

אך מה שאני זוכרת (עד היום) זה רק את הטעויות שעשיתי...

אני זוכרת את עצמי כועסת על כל טעות קטנה שעשיתי.

אפילו מבחן בציון 98 לא היה משמח אותי... נהפוך הוא.. זה היה מכעיס אותי... "איזו שטות שרית!

איך שכחת להוסיף תנאי קטן והכרחי בכדי להגיע לפתרון המושלם???"

היה גם יתרון לביקורת העצמית....

אף פעם לא חזרתי על אותה טעות פעמיים, זה בטוח.

ואם נחזור להווה...

הבנתי שכשאני מתרגלת עם ילדיי... אני מתנהלת איתם בקשיחות כפי שנהגתי עם עצמי בתור ילדה...

אני כאילו על אוטומט...

כאילו אני זאת שנבחנת...

100% ביקורת עצמית...

0% חמלה כלפי עצמי.

"שרית... מה יהיה?... תרפי קצת...

לא הכל חייב להיות מושלם... לפעמים צריך גם לטעות כדי להבין.. להשתפר.. וגם כדי להבין שמותר לטעות... הכל בסדר...."

אחחחח... איך הייתי צריכה את הקול הפנימי הזה כשהייתי ילדה...

היום אמשיך לתרגל איתם... ומן הסתם אני אמשיך ואבקש מהם לפתור בשנית תרגיל עם פתרון שגוי...

וזאת כדי שיבינו את הטעות.

אך הפעם...

אדגיש ואחזק אותם עם התרגילים שהם כן הצליחו לפתור נכון או הבינו את ההוראות.

אחבק ואגיד כל הכבוד על ההצלחות!

כל הכבוד על ההצלחות