בבית ספר היסודי, זכור לי שהייתי בכיתה א' או ב', ניגשה אלי המורה לאמנות ואמרה לי שלכבוד יום העצמאות של המדינה, היא מאוד תשמח שאני אייצג את השכבה שלי בכנס אמנויות עם בתי ספר אחרים. ואני, למרות שלא ממש אהבתי מפגשים עם ילדים שאינני מכירה, נעניתי בחיוב. בבוקר יום הכנס, מיניבוס אסף את נציגי השכבות והסיע אותנו לכנס.
אינני זוכרת לאן נסענו אך כשהגענו חילקו אותנו לפי שכבות גיל ולכל שכבה ציוותו מורה לאמנות. המורה חילק לכולם בריסטולים וטושים וביקש מכל אחד לצייר בול המייצג את המדינה; נופים, סמלים, סיפורים היסטוריים ועוד.
התחלתי במשימה ולאט לאט התגבשתי עם עצמי מה אני רוצה לצייר. התבוננתי בילדים שמסביבי וגיליתי ילדים מוכשרים שציירו ציורים ברמות גבוהות מאוד... ולמרות זאת הייתי גאה מאוד בציור המוגמר שלי.
לאחר כשעתיים, כשכל השכבות סיימו לצייר, כינסו אותנו באולם גדול, וכך לפי השכבות, קראו לכל ילדי השכבה לבוא, לאתר את הציור שלהם שנמצא על הרצפה, להרים אותו ולהראות קהל הרחב.
ואני.... ניגשת ומחפשת ומחפשת... ולא מוצאת את הציור שלי.... כולם מחכים רק לי... ויש רק ציור אחד שנותר על הרצפה... והוא לא שלי ..... ניגשה אלי מדריכה וגערה בי "כולם מחכים, פשוט תרימי את הציור ותציגי אותו". ואני... נבוכה ונכלמת... כולם מסתכלים עלי .. אני לוחשת לה "אבל זה לא הציור שלי..". והיא עונה לי : "אין זמן!... חייבים לסיים... ההסעה מחכה. פשוט תרימי את הציור הזה ותציגי אותו".
והציור... לא שלי... אני מרימה את הציור ואין ממש ציור.. זה ברמה של קשקוש. חנוקה מדמעות הרמתי את הציור והצגתי אותו. ואני מסתכלת על הילדים שהגיעו איתי מבית הספר שלי, והם מתבוננים בציור שהרמתי והתביישתי.
במיניבוס חזרה הביתה רציתי לספר להם מה קרה ושהציור הזה שהצגתי בכלל לא שלי ...אבל לא הצלחתי לדבר ... שתקתי כל הדרך והלכתי עצובה מאוד הביתה.
למחרת כשהגעתי לבית הספר, שאלו אותי החברים איפה הייתי יום קודם. סיפרתי להם על הכנס אמנות שהמורה ביקשה שאייצג. ואז... רבים מהילדים סיפרו לי שהמורה פנתה אליהם קודם וביקשה מהם להשתתף בכנס אך הם לא רצו להשתתף. זה הרגע ששבר אותי לא פחות...ובראש שלי רצות מחשבות "מטומטמת... מה חשבת לעצמך... שאת מוכשרת? את פשוט היחידה שהסכימה לנסוע.....". וכך, גם יום אחרי שוב מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים.
אמנם הסיפור לא טרגי (וטוב שכך) ...וכנראה שיש ילדים שזה היה עובר לידם והם לא היו עושים מזה עניין... אבל שנים על גבי שנים חשבתי וניתחתי את האירוע הזה. ובעיקר כעסתי.
כעסתי על המדריכה שהכריחה אותי להציג ציור שלא אני ציירתי.
כעסתי על אותו ילד שכביכול החליט להרים ציור שלא שלו... ולהשאיר את שלו על הריצפה.
כעסתי על המורה לאמנות מבית הספר שלי שנתנה לי להרגיש שהיא בחרה אותי (ורק אותי) לייצג את השכבה.
ובעיקר... כעסתי על עצמי. אני לא הייתי צריכה להרים ולהציג ציור שלא אני ציירתי. הייתי צריכה להתעקש מול אותה מדריכה, לעמוד על שלי ולהגיד: "אני לא מציגה ציור שלא אני ציירתי"!
ואם נסתכל על זה מזווית הומוריסטית... היו כל כך הרבה ציורים טובים בכנס ודוקא שלי היה חסר. כנראה שזה היה ציור ממש טוב ...
התמונה החדשה שצירפתי לפוסט קשורה לאותה חוויה ובהחלט עוררה בי זכרון ילדות זה. הבול שציירתי בכנס ההוא היה יונה עם עלה של זית.
עכשיו אפשר להגיד שסגרתי מעגל.
זהו...פרקתי... ואני לא כועסת יותר.
Comentarios