אתמול סיפרתי לבן שלי על הטילים שהגיעו מעיראק כשהייתי ילדה. סיפרתי לו שהיה לנו חדר אטום בבית, וכשהייתה אזעקה ("נחש צפע"), חבשנו מסיכות אב"כ שהגנו עלינו מפני גז מסוכן.
"וואי אמא, זה נשמע מפחיד... "
"נכון... זה מפחיד... "
אבל האמת... כשאני חושבת על זה... אני לא זוכרת שפחדתי. אני זוכרת בעיקר את הביחד עם המשפחה שלי...
היו ימים שלא הלכנו לבי"ס ואני זוכרת שכל המשפחה בילתה יותר ביחד.
אמא בישלה אוכל טעים, ראינו טלויזיה, שיחקנו טאקי ושש בש, ובעת האזעקות התפקענו מצחוק מאיך שנראינו עם מסיכות אב"כ, ממש דומים לחייזרים. זה בטוח היה מפחיד, אך הפחד נדד לפינה, והתחושה הכללית שלי היתה שאני מאושרת שיש לי את המשפחה הזאת.
ובימים לא פשוטים אלו... כשיש אזעקה וכולנו ביחד בממ"ד, אני כן מפחדת....... אך אני מתעודדת שאני במחיצתם של אנשים אשר יקרים לליבי.
כי בינינו... אין כמו משפחה.
ברגעים הטובים והפחות טובים.
Commenti